<h1>רבינו יהונתן מלוניל — קידושין</h1>
<h2>דף ט:</h2>
[קידושין נ"ב ע"ב] ורבי יהודה סבר ממון הדיוט הוא, הילכך כיון שהודיע לה וסברה וקבלה מקודשת. ובשוגג אינה מקודשת, שהרי קידושי טעות הן לאשה. ואע"ג דאמרינן בבבא מציעא [צ' ע"א] דכי (אמרינן) אמר רבי יהודה מעשר [שני] ממון הדיוט לא אמר אלא בירושלים אבל חוץ לירושלים ממון גבוה הוא, אפילו הכי [כיון] שהודיעה מקודשת כיון (דיש לה) [דיכולה] לאכלה אם תעלה לירושלים ממון מעליא הוא. וכשיגיע מעשר לירושלים איגלי מילתא למפרע שהיתה מקודשת. ובהקדש במזיד. שהודיע לאשה שהקדש הוא מקודשת, דהא הוציאו המקדש לחולין, ויכולה ליהנות בקידושין אלו, ולא מציא אמרה לא ניחא לי דיצא הקדש [לחולין] ולא יעשה המקדש עבירה בזו על ידי, דהא סברה וקבלה ולא מיחתה היא לו. אבל בשוגג, שלא הודיעה, אע"פ שהיה הבעל מזיד, אינה מקודשת, דמציא אמרה לא ניחא לי דתיפוק הקדש לחולין [על ידי]. וכל (שניהם) [שכן] אם היו שניהם שוגגים, שאילו היה יודע שהיה הקדש לא היה מקדש בו את האשה, הילכך לא יצאו המעות לחולין וכל מקום שהן הקדש הן ואסור ליהנות מהן. והכי מפורש בגמרא דקסבר ר"מ הקדש במזיד מתחלל בשוגג אינו מתחלל, ולא מייתי קרבן כיון שההקדש בעולם הוא ולא מצינו... הקדש מתחלל ויביא קרבן מעילה אלא [כ]שהוציאו מן העולם לגמרי. ורבי יהודה סבר בשוגג. שהמקדש היה סבור שהוא חולין ולא קדש, דהא כיון דבר מעילה הוא שנתחייב להביא קרבן, משמע דאהנו מעשיו שיצא לחולין. הילכך מקודשת היא, שהרי ממון מעליא הוא ליהנות האשה בהן. והאי סברא דאמרינן לעיל לא ניחא לה דתיפוק מעות הקדש לחולין על ידה לא סבירא ליה לרבי יהודה, כיון דכל המעשה והמעילה באיש המקדש תלוי. במזיד לא קידש. דכיון דלאו בר קרבן הוא, דהא נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה כתיב, משמע דלא אהנו מעשיו כלום ושם הקדש לעולם [עליו]. הילכך לא קידש דהא לאו ממונו הוא כלל, אלא של גבוה הוא והאשה אינה יכולה להוציאם אלא בעבירה.
<h2>דף יג.</h2>
[קידושין כ"ב ע"ב] עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה. דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה, מה שדה נקנה בכסף בשטר ובחזקה אף עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה. וה"ה שנקנין בחליפין אע"פ שאין בהן ש"פ, דלא גרעי ממטלטלין שנקנין בנעל ותניא [י"ג ע"א] קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה. וה"ה נמי דנקנין במשיכה דתניא במשיכה כיצד תקפו והביאו אצלו קנאו קראו ובא אצלו לא קנאו, כיון דמדעת נפשיה אזיל לא מחזי קנייה. אבל בבהמה שנמשכת לקול בעליה אפילו בקריאה לחודה בלא תקפה נקנית. אף בחליפין. קנין סודר, דכתיב שלף איש נעלו ונתן לרעהו, וכתיב לקיים כל דבר, דכל מידי נקנה בנעל חוץ ממטבע. וקונה את עצמו בכסף ע"י אחרים. כלומר וקונה את עצמו מיד רבו בכסף ע"י אחרים, שיתנוהו לרבו ע"מ שיהיה זה בן חורין, אבל הוא עצמו לא יקבלנו מהם ואפי' ע"מ שלא יהיה לרבו רשות בו, משום דקסבר אין קנין לעבד בשום צד בלא רבו. ובשטר ע"י עצמו. שיקבל הוא עצמו. דקסבר אמרינן גיטו וידו באין כאחד. הילכך נפק ליה גיטא מרשותיה דאדון. ולא ע"י אחרים. דקסבר חוב [הוא] לעבד שיצא מתחת רבו לחירות ואין חבין לאדם שלא בפניו, וכל שכן בפניו ובעל כרחו.
<h2>דף כו:</h2>
[קידושין ו' ע"ב] במכר לא קנה. כגון קרקע שהוא נקנה בכסף, ואינו נקנה בכך דלאו מידי יהב ליה. בתרומה יוצא ידי נתינה. ומוכרה לכהנים והדמים שלו. ואסור לעשות כן. לפי שבשכר זה יתן לו שאר תרומותיו, והוי [האי] כהן כקונה תרומות בשכרו ומסייעו בבית הגרנות שיתנו לו תרומה, ותנן בבכורות [כ"ו ע"ב] הכהנים המסייעין בבית הגרנות אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן ואם עשו כן חללו ועליהם הכתוב אומר [מלאכי ד'] שחתם ברית הלוי. מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. ובלבד שיחזירנה לו, שאם לא החזירה לו לא הויא נתינה כלל אלא גזל בעלמא למפרע. אלא אמר רב אשי ודאי בכולהו אמר רבא דקני לבר מאשה, והאי לחליפין דמי דדרך קנין סודר שאינו מעכבו בידו אלא אוחז בו ומחזירו.
<h2>דף כט.</h2>
[קידושין נ"ח ע"א] מתני'. המקדש בתרומות ובמתנות. הזרוע והלחיים והקיבה, אפילו הוא ישראל. וקסבר האי תנא דטובת הנאה ממון, כלומר אע"פ שאין לו בכל אלו אלא טובת הנאה [שבידו לתתם לכל מי שירצה, וגם היא לא זכתה אלא טובת הנאה] זו, שהרי היא צריכה [לתת] התרומה והמתנות לכהן והמעשר ללוי כיון שלא הגיע עדיין ליד הלוי ולא ליד הכהן, אפילו הכי מתקדשת בטובת הנאה זו. ולית הלכתא [הכי]. ובמי חטאת. מים שנשאבו מן המעין לתת לתוכו אפר הפרה, דבעינן שיהיו מים חיים בעת שנשאבו אע"פ דאינן חיים בשעת נתינת האפר. ומפורש בגמרא שמקדשה בשכר טרחו בהבאת המים ממקום המעיין ובהבאת האפר ממקום שהוא מוצנע שם. וקסבר דהמקדש במלוה מקודשת [מ"ז ע"ז]. אי נמי קודם הבאה קאמר לה וקסבר דאינה לשכירות אלא בסוף. אבל אם היה מקדשה בשכר שהוא מזה עליה לא מקדשה, דהתנן הנוטל שכר לדון דיניו בטילות, להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה, דכיון דלית ליה טירחא אסור ליטול שכר מצוה, שהרי אמרה תורה ראה לימדתי וגו', כאשר צוני וגו', מה אני בחנם אף אתה בחנם.
<h2>דף מה.</h2>
[קידושין כ"ד ע"ב] והוא שנספרת על גב היד. כלומר שהיא עומדת בשורת שאר אצבעות, הילכך כששחתה לו האדון נקרא קלקול, שאם לא היתה עומדת בשורת שאר אצבעות אין זה מקלקל אלא מתקן.
<h2>דף מט.</h2>
(קידושין נ"ט ע"א) [לא בא אחר וקדשה] אמר לה, המקדש בסוף שלשים יום הרי את מקודשת לי במה שנתתי לך, או אפילו בשתיקה לחוד. ואע"פ שנתאכלו המעות. תוך שלשים, וכי בעו קידושין למיחל ליתנהו למעות בעולם, אפילו הכי חיילו, דהני מעות לאו למלוה דמו דנימא המקדש במלוה אינה מקודשת. ולאו לפקדון דמו. דנימא אם נשתייר ממנו שוה פרוטה [מקודשת], כדאמרינן בהאיש מקדש [מ"ז ע"א] התקדשי לי בפקדון והלכה ומצאתו שנגנב או שאבד אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת. דהתם להוצאה ניתנה, מקמי דניתחלי קידושין וכי אמר לה התקדשי לי בה לאו (דידה) [דידיה] הוא ולא מידי יהיב לה. אבל אלו לא נתנם להוציאם [אלא] ע"מ להתקדש בהם וכי אכלה דידה קא אכלה ולכי מטיא זמנא מיקדשא. לא בא אחר וחזרה בה מהו. כלומר וחזרה בה בתוך השלשים יום שאמרה אי אפשי בהם. מהו, מי יכולה לחזור מקבלתה שקבלה הקידושין או לא. דאיהו פשיטא לן דיכול לחזור בו תוך השלשים יום, דלהכי הזכיר לאחר שלשים יום וגלה דעתו בזה. אבל איהי שקבלה הקידושין בשתיקה, ולא אמרה גם אני בכך רוצה שלא אתקדש אלא לאחר שלשים יום, הילכך י"ל שניתנה מעלה זו לאיש שהאיש יכול לחזור בו והאשה לא תוכל או דילמא כי הדדי נינהו. ר' יוחנן אמר חוזרת. דאתי דיבורא ומבטל קבלת מעותיה, דעדיף מדיבור אבל לא חשיב מעשה כיון דלא מיקדשא לאלתר.
<h2>דף נ:</h2>
[קידושין ב' ע"א] בית שמאי אומרים בדינר ובשוה דינר. מפרש בגמרא [י"ב ע"א] דכל כסף האמור [בתורה] כסף צורי, דהיינו ששה מעין כסף. בפרוטה ובשוה פרוטה. פרוטה היא של נחשת ואיסר האיטלקי הוא של כסף, (ודמיין אפרוטות) [ודמיהן ח' פרוטות]. ולזה החשבון יש בדינר קצ"ב פרוטות, דתניא [שם] שש מעה כסף דינר, מעה שני פונדיונין, פונדיון שני איסרין. נמצא כ"ד איסרין יש בדינר, ושמונה פעמים כ"ד הן קצ"ב פרוטות.
[קידושין ג' ע"ב] אין כסף לאדון זה. כלומר שיוצאה ממנו אין לו כסף אלא יוצאה בסימנין, אבל יש כסף לאדון אחר שיוצאה ממנו, דהיינו האב שיוצאה מידו כשמקדשה לאחר, שאינה ברשות האב לגבי הפרת נדרים לגמרי אלא הארוס מפר לה גם הוא כדתנן [נדרים ס"ה ע"ב] נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין את נדריה. וביציאה זו יש בה כסף, ש"מ שהיא מתקדשת בכסף, ואותו כסף קידושין ראוי לאביה ולא לעצמה.
<h2>דף נד.</h2>
[קידושין ל"ט ע"א] לוקין על הכלאים בחו"ל דבר תורה, כדיליף לקמן. בהרכבת אילן. שהרכיב אילן תפוח באילן תאנה לוקה. את חוקותי תשמרו חוקים שחקקתי לך כבר. מדלא כתיב ושמרתם חוקותי, והכי משמע את חוקותי אשר מעולם תשמורו מלמד שהוזהרו נח ובניו עליהם ואלו החוקים. בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע [כלאים]. ואיזו זריעת כלאים אני אומר חקקתים, דומיא דבהמה, והיינו הרכבה. ומהכא נפקא לן בסנהדרין [ס"א ע"א] דבני נח הוזהרו עליהן. והכא אתה מוסיף ללמוד מהיקישא זו דמה בהמה אפילו בחו"ל דהא חובת הגוף הוא אף שדך בחו"ל. אלא [ד]אמר הכתוב שדך דמשמע המיוחד לך וחוצה לארץ לא הקנו לך מן השמים. ההוא למעוטי כלאי זרעים. דלא אסירי בחוצה לארץ. לא חווריתו. אין הלכות כלאים מחוורות לכם, דלא אסרום חכמים בחוצה לארץ. לא צהריתו. אין הלכות כלאים צהירות לכם. צהירות, מאירות. דהא קיימא לן כר' יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. דכתיב לא תזרע כרמך כלאים, דהיינו חטה ושעורה. הילכך לאו בר מלקות הוא. ואע"פ שאינו לוקה מתסרי בהנאה אע"פ שאין בו חטה ושעורה, כדתנן [כלאים פ"ז מ"ח] המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף אחד ממאתים אסור בהנאה.
